איזה ספר הייתם לוקחים אתכם לאי בודד? שאלה שתמיד חוזרת על עצמה… 

כשחושבים על זה, בהתחלה זה נשמע כמו .. או.. סוף סוף יש לי זמן לקרוא ספרים. אבל תכלס הספרים שאני רוצה לקרוא ולא מגיעה אליהם, קשורים ביחסים בין אנשים. ואם לא יהיו איתי אנשים באי הבודד, איך אתרגל את מה שאקרא בספרים… ☺
הייתי לוקחת איתי ספר על זוגיות, או את הספר "הורים משוחררים – ילדים משוחררים", או עוד כאלו..

בטח גם הייתי לוקחת איתי מחברת ועט ואז גם כותבת הרבה… כי בתוך השקט והלבד, יש גם הזדמנות להיכנס פנימה לתוכי, להרגיש יותר, לבטא את עצמי, להוציא החוצה דברים שישנם שם ולא מגיעים אליהם ביום יום עם החיים העמוסים לעייפה שלנו..

פעם הייתי הרבה נוסעת למקום שנקרא "סוכה במדבר". פעם פעם זה היה, כשעוד הייתי רווקה וללא ילדים… כל פעם שהייתי צריכה קצת שקט בחיים, לפני החלטה חשובה או סתם להשקיט את המערכות, הייתי נוסעת לשם. לבד! מקום פלאי באמצע המדבר שאין בו כלום! שום ציוויליזציה, שום קליטה, שם שלטי חוצות של פרסומות.

יש סוכות, כל אחת שונה מהשנייה, רחוקות אחת מין השנייה, לאוהל המרכזי קוראים לך לארוחות בגונג חזק על איזשהו פח או משהו כזה. ואז הולכים בתוך הוואדי איזשהו מרחק, תלוי כמה הסוכה מרוחקת מהסוכה המרכזית, טיול…. עד שמגיעים. ואז מקבלים את פניך כלבי וחתולי המקום, ניגוני המוביילים ברוח… ושאר האורחים שעד כה לא פגשת אותם בכלל, והצוות של המקום שמבשל ומכין אוכל פשוט וטעים! עם חלב מהעז של המקום , יין שהם מכינים ועוד מטעמים שכבר לא זוכרת ממש.

בכניסה לכל סוכה יש כד חימר גדול, עם מים שנשארים כל הזמן קרים. ואיך הם מגיעים לשם? על חמור שלוקח בעל המקום , סוכה סוכה וממלא את הכד של כל סוכה. את המים מוזגים מהכד עם מצקת.  החשמל בסוכות הוא מקרני השמש בלבד. 

לפעמים הייתי עושה הליכה בבוקר לראות את הזריחה, או עושה הליכה למכתש רמון. הולכת יחפה כדי להרגיש את האדמה עוד יותר.

אז בקיצור, שם זה קצת כמו אי בודד, רק עם עוד כמה אנשים.. לא הרבה .. ☺ אחלה מקום להתבודד, לקחת ספר טוב, ולהקשיב לטבע וללב. וגם לאנשים שפוגשים, אם רוצים.

ושוב כמו בכל התקופה האחרונה מיד אחרי חיפוש בגוגל מתחילים להפציץ אותי בהצעות לרכישת המוצר דרך חברות אלה ואחרות. הפעם חיפשתי חומר הדברה לנמלת האש והופצצתי באין ספור חומרים, מדבירים, חברות. תמיד כשזה קורה אני נזרקת לספרו של אורוול 1984. 

בזמנו כשהספר נכתב זה היה ברמת מדע בדיוני, זכור לי שכשקראתיו הייתי במצוקה ממש, לא הבנתי איך אפשר לחיות כשכל הזמן אתה נתון לעין שעוקבת אחריך, רואה כל תנועה שלך. שבעזרת שפה שהשלטון יוצר מגבילים את יכולת החשיבה של האזרחים. שהדיבור הופך לאוטומטי ולא דרך חשיבה, שאינך יכול להביע דעה ביקורתית כי אז תילקח למיניסטריון האמת, שאתה נאלץ לחיות בשקר אפילו בביתך עצמך. שכל מערכות הגוף שלך מנוטרות וכל עליה או ירידה מהנורמה הופכת אותך לחשוד ע"י השלטון. זכור לי במיוחד התיאור איך הגיבורים מחפשים נקודה כלשהי , "אזור מת" בביתם עצמם שהעין של האח הגדול לא קולטת אותם כדי להביע משהו שהוא נוגד את כללי השלטון. 

הודיתי על טוב חיינו, על היותנו עם חופשי בארצנו, אדונים לעצמנו. חיים על פי ערכים של חופש הדעה, ההמצאות, התעסוקה, השפה, המחשבה. שהשלטון הוא שלטון דמוקרטי שאינו עוקב ומצר את האזרחים. היה ברור לי אז שכך נמשיך לחיות לעד, היה ברור לי שאין סיכוי שהתרחיש שבספר יכול להתקיים.

ועכשיו אני מבינה כמה תמימה הייתי. כל תנועה שלי נראית ע"י מישהו שמיד מנצל זאת לטובתו, האח הגדול הפך לתכנית  ריאליטי, כאילו מישהו יוצר במוח שלנו חשיבה חיובית למושג הנורא הזה "האח הגדול". תכנית טלוויזיה שמחנכת את האנשים למציצנות, עוד מושג שנותנים לו פן חיובי, תכנית מחנכת לתככנות, לדו פרצופיות במערכות יחסים, להערצה של מי שמצליח להוליך שולל את האחר.

בתקופה האחרונה איכון הטלפונים שלנו הפך אותנו להיות נעקבים ע"י –  אלוהים יודע מי! הארץ מרושתת במצלמות לאבטחת שלומנו, עוד הבנייה מחשבתית לכיוון האח הגדול שעוקב אחרינו. הספר של אורוול כבר לא מדע בדיוני הוא מתממש לנגד עינינו ואני חרדה ממה שצפוי עוד להתממש.