ושוב כמו בכל התקופה האחרונה מיד אחרי חיפוש בגוגל מתחילים להפציץ אותי בהצעות לרכישת המוצר דרך חברות אלה ואחרות. הפעם חיפשתי חומר הדברה לנמלת האש והופצצתי באין ספור חומרים, מדבירים, חברות. תמיד כשזה קורה אני נזרקת לספרו של אורוול 1984.
בזמנו כשהספר נכתב זה היה ברמת מדע בדיוני, זכור לי שכשקראתיו הייתי במצוקה ממש, לא הבנתי איך אפשר לחיות כשכל הזמן אתה נתון לעין שעוקבת אחריך, רואה כל תנועה שלך. שבעזרת שפה שהשלטון יוצר מגבילים את יכולת החשיבה של האזרחים. שהדיבור הופך לאוטומטי ולא דרך חשיבה, שאינך יכול להביע דעה ביקורתית כי אז תילקח למיניסטריון האמת, שאתה נאלץ לחיות בשקר אפילו בביתך עצמך. שכל מערכות הגוף שלך מנוטרות וכל עליה או ירידה מהנורמה הופכת אותך לחשוד ע"י השלטון. זכור לי במיוחד התיאור איך הגיבורים מחפשים נקודה כלשהי , "אזור מת" בביתם עצמם שהעין של האח הגדול לא קולטת אותם כדי להביע משהו שהוא נוגד את כללי השלטון.
הודיתי על טוב חיינו, על היותנו עם חופשי בארצנו, אדונים לעצמנו. חיים על פי ערכים של חופש הדעה, ההמצאות, התעסוקה, השפה, המחשבה. שהשלטון הוא שלטון דמוקרטי שאינו עוקב ומצר את האזרחים. היה ברור לי אז שכך נמשיך לחיות לעד, היה ברור לי שאין סיכוי שהתרחיש שבספר יכול להתקיים.
ועכשיו אני מבינה כמה תמימה הייתי. כל תנועה שלי נראית ע"י מישהו שמיד מנצל זאת לטובתו, האח הגדול הפך לתכנית ריאליטי, כאילו מישהו יוצר במוח שלנו חשיבה חיובית למושג הנורא הזה "האח הגדול". תכנית טלוויזיה שמחנכת את האנשים למציצנות, עוד מושג שנותנים לו פן חיובי, תכנית מחנכת לתככנות, לדו פרצופיות במערכות יחסים, להערצה של מי שמצליח להוליך שולל את האחר.
בתקופה האחרונה איכון הטלפונים שלנו הפך אותנו להיות נעקבים ע"י – אלוהים יודע מי! הארץ מרושתת במצלמות לאבטחת שלומנו, עוד הבנייה מחשבתית לכיוון האח הגדול שעוקב אחרינו. הספר של אורוול כבר לא מדע בדיוני הוא מתממש לנגד עינינו ואני חרדה ממה שצפוי עוד להתממש.