ארכיון פוסטים מאת: Efrat

קורונה המלכה

הקורונה מביאה עמה רוח רעננה של שינוי מהותי ואף מהפכני בתולדות האנושות. ימים יגידו ותקופה זו תירשם בדפי ההיסטוריה כהתחלה של הנהגה נשית בעולם כולו. הקורונה הביאה איתה ריחוק, מחלה ואף תמותה והפכה לנו את כל ההרגלים שסיגלנו לעצמנו במרוצת השנים. הרגלים והתנהגויות חברתיות שלמדנו לטפח בעולם המודרני הינן מקולקלות ורעות מיסודן לכללות החברה כאנושות ככלל ולאשה בפרט. עם התפתחות הקדמה, הטכנולוגיה וההשכלה, נשים דרשו שוויון זכויות כמו לגברים. דבר שהיה אמור להיות ממש טבעי אם החברה הייתה מתחשבת בכולם ורואה את הפרט והכלל כשווים, אך האנושות התפתחה כפטריארכיה ובכל מקום הכוח הגברי שלט ושם את הנשים במקום נחות ומזלזל.

האישה היא מרכז הבית, מנהלת המשפחה, המאסטרו שמנצחת על כל התזמורת הגדולה של משק הבית, ניקיון וסדר, לימודים מקוונים של הילדים, עבודה מהבית, שומרת על זוגיות עם בעלה, מטפלת בהוריה המבוגרים ועוד מגוון עיסוקים שהווירוס מייצר לנו כמו חרדות, פיטורין וקשיים כלכליים. בקיצור האישה היא מרכז העולם. 

עם פרוץ וירוס הקורונה הגברים הובילו את ניהול המשבר ורוב מקבלי ההחלטות היו גברים, אך ככל שהימים חלפו האישה החלה להשמיע את קולה ובשקט בשקט היא גם מנהלת ביד רמה ובצניעות אין סופית את המשבר העולמי. בחודשים האחרונים התקשורת יודעת לספר על מנהיגות נשית מאוד איכותית שבמיומנות רבה מנהלת את משבר הקורונה כמו שרק נשים יודעות לעשות. הראייה הנשית, היודעת להכיל, להרגיש ולהתחשב בכולם, לחשוב בצורה רחבה ותוך כדי למצוא פתרונות לאורך זמן שיענו על דרישות כל הצדדים, הרוך והעדינות יחד עם תקיפות ונחישות, כל אלו הן סוד ההצלחה של אותן מנהיגות שהצליחו להוריד משמעותית את התחלואה והתמותה באוכלוסייה. 

האישה נושאת בתוכה את היכולת ללדת, לגדל צאצאים, לחנך ולהוות דוגמא למשפחתה כל אלו מכשירים אותה להיות מנהיגה ומנהלת, כל זאת אנו רואים בבית ואין סיבה שלא נראה זאת גם בניהול המדינות. העולם כרגע זקוק לאימא דואגת, מחבקת ושומרת על כולם. מנתונים שנאספו במדינות בהן נשים שולטות במדינה מדדי התמותה נמוכים בהרבה וכלל בריאות הציבור טובה הרבה יותר ממדינות בהן שולטים גברים. אין ספק בכלל שהמלכה האמיתית היא האישה בת ימינו שמסוגלת להכיל ולעשות סדר בבית הגדול שלנו – כדור הארץ.

אמאל'ה, התקף חרדה

מוצאת את עצמי שוכבת על הספה חסרת נשימה והמחשבות רצות לכיוון של אמאל'ה, קורונה. מה יקרה עכשיו, ולאן ייקחו אותי, ומה יהיה עם הבנות ובעלי. לא שולטת!! לא במחשבות ולא בנשימה. מזל שבעלי, המבוגר האחראי, היה בבית והצליח להרגיע אותי. הנשימות חזרו לתקנן וקמתי מהספה כאילו לא היה כלום.  

אמאל'ה, התקף חרדה

כמה כאלה אנחנו חווים? כולנו או לפחות רובנו? פתאום תחושה של איבוד שליטה. הכול נסגר עליי ותחושת מחנק משתלטת. פחד אלוהים. לא מצליחה לדבר לעצמי. שום היגיון לא חודר. כל כולי בתוך מערבולת של חושך מוחלט. היום בתקופה כל כך לא ברורה, מטלטלת את כל האנושות, משמיטה את הקרקע היציבה מתחתינו, בהחלט מולידה חרדה אחרת עבורי. חרדה שלא חולפת לה פתאום אלא נשארת איתי צמוד צמוד. 

אי ודאות אוכלת אותי מבפנים. מה עושים? לאן הולכים מכאן? איבדנו שליטה בכול! לאיזה עולם הילדים שלנו יגדלו לתוכו? מה אנחנו בכלל רוצים עבורם? מה הווירוס הזה רוצה מאיתנו? למה הוא לא מסוגל פשוט לשחרר כבר?! ואנחנו כאן מנסים בכל כוחנו לחזור למוכר, למה שהשארנו מאחור. מה זה הדבר הזה שהשארנו מאחור? אלה החיים הטובים שייחלנו להם כל כך? מלא שאלות צצות לפתע, מפלחות את המחשבה, מטרידות, מנדנדות, לא נותנות מנוח ותשובות עדיין אין. אבל מה שכן, יש דבר אחד ברור עבורי לגמרי – הישן לא יחזור יותר. האנושות מיצתה אותו.  ניצלה כל דבר אפשרי כולל המשאבים של הכדור הגלובלי שלנו. 

אם אצליח לשים בצד לרגע את כל החרדות והחששות הללו אולי אמצא שהשינוי שהאנושות עוברת כעת, שכל כך מפחידה אותנו) מובילה אותנו למקום הרבה יותר טוב, שליו, של המון קבלה ונתינה ואולי עם כל הטוב שיחכה לנו נגלה שהתקפי החרדה שחווינו פעם, וכל הכדורים שלקחנו נגד, לא באמת נחוצים יותר. 

נמלה עם גו'ק בראש

"תיראי, תיראי" קוראת לי נכדתי הקטנה מוקדם בבוקר, נמלים, פה, פה, קרוב, בואי מהר, את יכולה לקחת איתך את הקפה שלך, רק בואי כבר סבתא.

אני ממהרת אחריה, פוסעת מספר צעדים, "כאן למטה על האדמה". אנחנו מסתכלות ביחד ורואות שורה ארוכה של נמלים, ישרה כמו סרגל, כל נמלה סוחבת על גבה משקל כבד שמכסה את גופה, עלים יבשים, חיטה ושעורה שזוהרות בשמש; "תראי איך הן הולכות בביטחון כזה, ביחד, אחת אחרי הראשונה, בונות בית עגול לחורף, בלי איש מקצוע שמתכנן להן ואומר להן היכן תהיה הדלת, החלון, ואיפה לשים את התנור כשקר בחורף,  איך הן לא מתעייפות?" שואלת נכדתי. 

"איך הנמלים לא מתעייפות?"

אחר כך, לי, שלא הלכה לגן באותו יום, אומרת לי; "סבתא בואי נצחק, אני רוצה סיפור מצחיק כמו שסיפרת לי אתמול". כבר סיפרתי לך את כל הסיפורים , ואני לא יודעת ככה סתם לצחוק, אז טוב, בכל זאת אספר לך, אמרתי לאחר זמן, אספר לך על נמלה שנכנס לה גו'ק בראש.

בבוקר סתמי אחד נכנס לה פתאום גו'ק בראש והיא אמרה לעצמה "מה כל היום עבודה??? אני רוצה לצאת לעולם הגדול, לראות את הים וההרים, את האנשים, כיצד הם ביחד חיים", היא הרימה את הראש גבוה ודבר לא ראתה . "אצא לי לנדוד ואראה עולם", אמרה,

"יוצאת אני לדרך חופשיה מכל משא", אמרה, והחלה ללכת לחפש. בתחנתה הראשונה היא פגשה אורווה עם סוסים שהיו סגורים ונעולים בשער. מסביב לסוס הראשון שראתה היו מספר אנשים שהרימו לסוס את רגליו ודפקו לו עליהן מסמרים מברזל.

הנמלה השתוממה מאוד וגם קצת נבהלה, הסתכלה על רגליה היחפות ושאלה "מה הן אלה?" אלה הן פרסות, ענה לה הסוס כשנשארו לבד. "ולא מכאיבים לך כל המסמרים והדפיקות?"

"האמת", ענה הסוס, "הפרסות קצת לוחצות, אך בלעדיהן אינני יכול לצאת לעבוד, ואני בכלל צריך להיות סוס מרוצים",

"מה זה סוס מרוצים?", שאלה הנמלה, "אולי אתפס אני על גבך ונצא יחד לטיול בעולם?"

"נמלה יקרה שלי", ענה הסוס, "היום אני עסוק מאוד, אני צריך להתאמן לתחרות ארצית, זאת אחרי יום עבודה בו אני חורש את האדמה, ועלי גם להסיע אנשים שרוכבים עלי למרחקים ארוכים, בתחרות הארצית", הוסיף הסוס,  "אני צריך לרוץ הכי מהר כדי להשיג את כל הסוסים האחרים, הפרסות עדיין לוחצות, אך אחרת לא אוכל לעשות, אני חייב לנצח, אם אפסיד ימכרו אותי ואני לא יודע לאן ולכן אני קצת חשדן וקצת פחדן …".

"את רואה את כל הגדרות הגבוהות האלה? אם אפול ואשבור רגל כבר לא אהיה סוס מרוץ ולאיש כבר לא אהיה נחוץ".

"מממ", אמרה הנמלה, שעמדה למרגלותיו של הסוס. לפתע נפלה עליה טיפת מים גדולה שכמעט והטביעה אותה. "מה זה, גשם בקיץ?' שאלה. לא, זה לא היה גשם, זאת הייתה דמעתו של הסוס שנשרה מעיניו, שהיה עצוב ונזכר איך פעם, לפני שנים, היה סוס חופשי עם משפחה ועדר סוסים, קבוצה עליזה ומחוברת שמצאה את מזונה בשפע, חיטה שעורה, שיבולת שועל ומי מעיין זכים וטהורים.

עכשיו יצא הסוס אבל וחפוי ראש מהאורווה והתחיל מתאמן, שמאל ימין, שמאל ימין, אמרו לו האנשים "קפוץ יותר גבוה".  … הנמלה הסתכלה שוב ואמרה לעצמה "זה בהחלט לא מוצא חן בעיני .. . אמשיך הלאה לדרכי, לעיר הגדולה אחצה פה את הכביש… אוי, מה אני רואה, המון אנשים שמסתובבים ללא שום כיוון ופשר, לפעמים הם גם דוחפים אחד את השני… לאן הם ממהרים? ומה הם הדברים המוזרים שמחוברים להם לאוזניים שלהם? מה ככה ברא אותם האלוהים?

הם כל כך משונים, מפוזרים, יש גם כאלה שעוברים באדום, לא שמים לב לכלום… ממש לא נעים. עייפתי, אני חושבת שאני צריכה כבר הביתה לחזור, אני עייפה יותר מיום עבודה שלם של עבודה עם חברותי הנמלים שסוחבות ובונות ללא הפסק את ביתנו, אבל כשאנו עובדות ביחד ועוזרות אחת לשנייה, לעולם אנו לא מתעייפות, בכל אופן לא ככה…", גנחה הנמלה ודמעה ירדה מעיינה.

"טוב, קודם כל אני קצת נחה," בדיוק מצאה גרם מדרגות, ישבה לנוח, עצובה, כדי לאגור כוח, פתאום, מלמעלה, שמעה מנגינה מופלאה… "מהיכן הקולות האלה?" שאלה את עצמה, "קולות של מלאכים באמצע היום???"

היא טיפסה בקושי בגרם המדרגות ואז לפתע ראתה ילדים שיושבים במעגל ושרים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

אחרי השירה הקסומה סיפרה להם הגננת את הסיפור על "נמלה עם ג'וק בראש". הנמלה שלנו מחאה כפיים ואמרה שוב לעצמה "עכשיו אוכל לחזור הביתה בשמחה".

היא רצה כל הדרך הביתה (כמו שנמלים יודעות לרוץ), חיבקה את אימא שלה ואמרה "אימא כמה טוב לחזור הביתה, הייתי בעולם הגדול וראיתי הכל והבנתי שאין מקום חם ונעים כמו הבית שלנו" there is no place like home הוסיפה.

סברי מרנן – קומדיה ישראלית

הסדרה הפופולרית סברי מרנן כבר מלווה אותנו משנת 2011 ומסתבר שהמיקס הזה של משפחות מעורבות ספרדים ואשכנזים מהווה גורם שמביא קהל יעד לא קטן שהרי אותם הסטיגמות העדתיות לא מצליחות לעזוב אותנו וזה עולה כול פעם מחדש , גם ברור שהרבה מאוד זוגות מעורבים ספרד ואשכנז שהמצב הזה שכיח מאוד בקרב האוכלוסייה מן הסתם הם בהחלט קהל יעד לסדרה זו .

הסדרה מבליטה בצורה הומוריסטית את הפערים וצורת ההתנהגות השונה בין ההורים בני עדות אשכנז שגדלו לצערנו למציאות כזו שבאופן אוטומטי מפלים את הספרדים אני מדבר כמובן על השנים הראשונות מאז קום המדינה ואולי קצת יותר מזה לבין ההורים לבני עדות ספרד שבאמת חוו את האפליה שגרמה לכך שבמשך עשרות שנים ממש לא מצליחים להשתחרר מהטראומה , בסך הכול אפשר להבין את הרגישות הרבה של הספרדים לאפליה למרות שבימינו ניתן לומר בוודאות שזה שייך לנחלת העבר.

https://www.youtube.com/watch?v=u0HrnXwn4nQ
פרק מהסדרה סברי מרנן

פורמט הסדרה די קבוע כאשר מראים לנו את אחת מהמשפחות ברכב שכמובן הם בדרך להורים של אחד מהם לסעודת שישי , פתיח זה הוא קבוע שרק מה ששונה מפרק אחד למשנהו זו העלילה שסביבה הולך להיות כול הערב , מיד אחר כך יש את אותו תהליך כניסה לבית של כול אחת מהמשפחות וכמובן מלווה בהרגלים של כול אחד מהילדים ( הבוגרים ) כאשר האחד נכנס למטבח ולא מוצא את מה שהוא אוהב ואז האימא נכנסת לתמונה ופה כבר מתפתחת העלילה שסביבה רץ כול הפרק ובסופו של דבר מגיעים לאותה ארוחת ערב שכוללת את הקידוש המיוחל.

גם בסופו של כל פרק יש את אותה סצנה שהמשפחה הצעירה חוזרת לביתה תוך החלפת רשמים וסיכום הציפיות מהמפגש , למעשה הפורמט הזה מזה תקופה לא משתנה מה שלא מצליח להרים את הסדרה מעל אותה בינוניות שכבר הורגלנו אליה וחבל מפני שפוטנציאל קיים ואפשר היה קצת להזרים יותר אקשן וחידושים שללא ספק היו גורמים להעלאת אחוזי הצפייה.

ספר לאי בודד

איזה ספר הייתם לוקחים אתכם לאי בודד? שאלה שתמיד חוזרת על עצמה… 

כשחושבים על זה, בהתחלה זה נשמע כמו .. או.. סוף סוף יש לי זמן לקרוא ספרים. אבל תכלס הספרים שאני רוצה לקרוא ולא מגיעה אליהם, קשורים ביחסים בין אנשים. ואם לא יהיו איתי אנשים באי הבודד, איך אתרגל את מה שאקרא בספרים… ☺
הייתי לוקחת איתי ספר על זוגיות, או את הספר "הורים משוחררים – ילדים משוחררים", או עוד כאלו..

לנסוע להתבודד במדבר

בטח גם הייתי לוקחת איתי מחברת ועט ואז גם כותבת הרבה… כי בתוך השקט והלבד, יש גם הזדמנות להיכנס פנימה לתוכי, להרגיש יותר, לבטא את עצמי, להוציא החוצה דברים שישנם שם ולא מגיעים אליהם ביום יום עם החיים העמוסים לעייפה שלנו..

פעם הייתי הרבה נוסעת למקום שנקרא "סוכה במדבר". פעם פעם זה היה, כשעוד הייתי רווקה וללא ילדים… כל פעם שהייתי צריכה קצת שקט בחיים, לפני החלטה חשובה או סתם להשקיט את המערכות, הייתי נוסעת לשם. לבד! מקום פלאי באמצע המדבר שאין בו כלום! שום ציוויליזציה, שום קליטה, שם שלטי חוצות של פרסומות.

יש סוכות, כל אחת שונה מהשנייה, רחוקות אחת מין השנייה, לאוהל המרכזי קוראים לך לארוחות בגונג חזק על איזשהו פח או משהו כזה. ואז הולכים בתוך הוואדי איזשהו מרחק, תלוי כמה הסוכה מרוחקת מהסוכה המרכזית, טיול…. עד שמגיעים. ואז מקבלים את פניך כלבי וחתולי המקום, ניגוני המוביילים ברוח… ושאר האורחים שעד כה לא פגשת אותם בכלל, והצוות של המקום שמבשל ומכין אוכל פשוט וטעים! עם חלב מהעז של המקום , יין שהם מכינים ועוד מטעמים שכבר לא זוכרת ממש.

בכניסה לכל סוכה יש כד חימר גדול, עם מים שנשארים כל הזמן קרים. ואיך הם מגיעים לשם? על חמור שלוקח בעל המקום , סוכה סוכה וממלא את הכד של כל סוכה. את המים מוזגים מהכד עם מצקת.  החשמל בסוכות הוא מקרני השמש בלבד. 

לפעמים הייתי עושה הליכה בבוקר לראות את הזריחה, או עושה הליכה למכתש רמון. הולכת יחפה כדי להרגיש את האדמה עוד יותר.

אז בקיצור, שם זה קצת כמו אי בודד, רק עם עוד כמה אנשים.. לא הרבה .. ☺ אחלה מקום להתבודד, לקחת ספר טוב, ולהקשיב לטבע וללב. וגם לאנשים שפוגשים, אם רוצים.

ספר: 1984 מאת אורוול

ושוב כמו בכל התקופה האחרונה מיד אחרי חיפוש בגוגל מתחילים להפציץ אותי בהצעות לרכישת המוצר דרך חברות אלה ואחרות. הפעם חיפשתי חומר הדברה לנמלת האש והופצצתי באין ספור חומרים, מדבירים, חברות. תמיד כשזה קורה אני נזרקת לספרו של אורוול 1984. 

בזמנו כשהספר נכתב זה היה ברמת מדע בדיוני, זכור לי שכשקראתיו הייתי במצוקה ממש, לא הבנתי איך אפשר לחיות כשכל הזמן אתה נתון לעין שעוקבת אחריך, רואה כל תנועה שלך. שבעזרת שפה שהשלטון יוצר מגבילים את יכולת החשיבה של האזרחים. שהדיבור הופך לאוטומטי ולא דרך חשיבה, שאינך יכול להביע דעה ביקורתית כי אז תילקח למיניסטריון האמת, שאתה נאלץ לחיות בשקר אפילו בביתך עצמך. שכל מערכות הגוף שלך מנוטרות וכל עליה או ירידה מהנורמה הופכת אותך לחשוד ע"י השלטון. זכור לי במיוחד התיאור איך הגיבורים מחפשים נקודה כלשהי , "אזור מת" בביתם עצמם שהעין של האח הגדול לא קולטת אותם כדי להביע משהו שהוא נוגד את כללי השלטון. 

הודיתי על טוב חיינו, על היותנו עם חופשי בארצנו, אדונים לעצמנו. חיים על פי ערכים של חופש הדעה, ההמצאות, התעסוקה, השפה, המחשבה. שהשלטון הוא שלטון דמוקרטי שאינו עוקב ומצר את האזרחים. היה ברור לי אז שכך נמשיך לחיות לעד, היה ברור לי שאין סיכוי שהתרחיש שבספר יכול להתקיים.

ועכשיו אני מבינה כמה תמימה הייתי. כל תנועה שלי נראית ע"י מישהו שמיד מנצל זאת לטובתו, האח הגדול הפך לתכנית  ריאליטי, כאילו מישהו יוצר במוח שלנו חשיבה חיובית למושג הנורא הזה "האח הגדול". תכנית טלוויזיה שמחנכת את האנשים למציצנות, עוד מושג שנותנים לו פן חיובי, תכנית מחנכת לתככנות, לדו פרצופיות במערכות יחסים, להערצה של מי שמצליח להוליך שולל את האחר.

בתקופה האחרונה איכון הטלפונים שלנו הפך אותנו להיות נעקבים ע"י –  אלוהים יודע מי! הארץ מרושתת במצלמות לאבטחת שלומנו, עוד הבנייה מחשבתית לכיוון האח הגדול שעוקב אחרינו. הספר של אורוול כבר לא מדע בדיוני הוא מתממש לנגד עינינו ואני חרדה ממה שצפוי עוד להתממש.