מה בסך הכל רצינו? לפתוח עיתון ולדעת מה באמת קורה. זה הכל. אף פעם לא יכולת לדעת מה באמת קורה, גם לא דרך ספרי ההיסטוריה, כי אמת היא עניין סובייקטיבי. מלמדים את זה באוניברסיטה, את הסובייקטיביות שבדיווח. זה נכון. ההיסטוריון בוחר מה להנציח ואת זה ילמדו הדורות הבאים. לא את החוויה האישית שעברה באמת על האוכלוסיה שגרה שם, אין דרך להנציח את היומיום, רק את האירועים שמישהו החליט עבורך שקרו ושעליך לדעת מהם.
אז מה הבעיה, בעצם? הרי העיתונות של היום ממשיכה לעשות בערך את זה, מדווחת לנו על מה שבעיניהם חשוב שנדע ומטייחת את מה שלדעתם עדיף שלא נדע.
ההבדל הוא בהידרדרות. הגדרת העיתונאי ואפילו ההיסטוריון הפכה לטיסת סולו מוגזמת של אג'נדה. לא משנה אם המצע של העיתונאי תואם לשלי או לא, בכל זאת הייתי רוצה לקבל סיקור מאוזן ומשקף מציאות, ולא שיתנו לי לשנן את מרכולתו של העיתונאי, לא לשם כך פתחתי עיתון בבוקר.
התופעה התחילה בהחבא, פה ושם, בלי שהעיתונאים יעיזו לומר – אכן השתננו והשתנה תפקידנו. אנחנו לא מספקים את הסחורה המוחלטת, אנחנו מספקים את הסחורה שהבוסים שלנו מבקשים שנביא.
התחילה חרושת שמועות של הטייה תקשורתית לכאן או לכאן ובעקבותיה היתה הכחשה מלאה של התופעה. היום אנחנו עדים לשינוי נוסף, עליית מדרגה. העיתונאים, בחלקם לפחות, מצהירים על עמדתם הפוליטית ועל נקודת המוצא הסובייקטיבית שלהם, ובעצם מודיעים בזאת שאכן, המילה הכתובה היוצאת תחת עטם מוטה לכיוון מוצהר מראש. למה קבלה לעם לא עושים עם זה שום דבר?
לעניות דעתי זה הזמן לפתוח במחאה חברתית על התופעה הקלוקלת הזו שלא מאפשרת לנו לקבל את המרכולת המוצהרת. זה לא יתכן שאכנס לסופרמרקט ושהמוכר יחליט שמעכשיו הוא לא מוכר יותר לחם, חלב וגבינות, אלא רק מוצרים שהוא אוהב. זה לא סופרמרקט במקרה כזה. האם תסכימו לשלוח את הילד לחוג כדורגל ושילמדו אותו תפירה במקום? בוודאי שלא. אז למה אנחנו מסכימים לזעזוע רב מערכתי שכזה, בו אין לנו ולו מקום אחד בו נוכל לקרוא את מה שנקרא – חדשות. טובות, רעות, אין בעיה, אבל חדשות אמיתיות. הגיע הזמן, לא?
