התאוששות מניתוח אף

הדרך להחלמה לאחר ניתוח אף מתחילה זמן קצר לאחר הניתוח אך לעיתים אורכת זמן רב. בעוד שאת התחבושת ואת הסד באף ניתן להסיר שבוע לאחר הניתוח, הנפיחות והאדמומיות עלולים להיות מורגשים עוד מספר שבועות ולכן מומלץ מאוד לעשות שימוש בחומרים המפחיתים את הכאב והנפיחות. בסך הכל, חלון ההתאוששות לניתוח אף יכול להימשך מספר שבועות עד חודשים. משך הזמן תלוי בסוג הניתוח אף שבוצע. כמובן שמנתח פלסטי מוסמך ומנוסה מעלה את הסיכויים לקבלת התוצאות הטובות ביותר. תוצאות טובות הן כאלו שדורשות לא הרבה יותר מתקופה של שבועיים במידה ולא נעשה ניתוח מורכב מדי ונעשה שימוש בכללים שיכולים לעזור להקל מעט על תהליך הריפוי: יש לעקוב בזהירות אחר הוראות הרופא – לפעמים זה נראה מפתה להתאושש מהר או לדלג על חלק מההוראות לאחר הניתוח. עם זאת, גם אם נראה שתהליך הריפוי מתנהל בצורה חלקה, עלולות להיווצר בעיות לאחר מכן כאשר הנפיחות שוככת, במיוחד אם האזור אינו מטופל כראוי. לכן על המטופלים לדאוג למלא אחר כל הוראות הרופא שלהם ככל האפשר.

ניתוח אף

כדאי להיצמד לדיאטה דלת מלח – בשבועות שלאחר ניתוח אף, על המטופלים להימנע מאכילת מזונות עתירי מלח. דיאטות עתירות נתרן גורמות לאגירת מים, מה שעלול להגביר את הנפיחות, וכתוצאה מכך אי נוחות. מצד שני כן חשוב לשתות הרבה מים המאפשרים את ניקוי הגוף מרעלים ופסולת. כדאי לישון בצורה מוגבהת באופן שיצמצם למינימום את הנפיחות משום שדם לא יוכל להצטבר באזור האף כמו בתנוחת שכיבה רגילה. רצוי לשמור על אזור הפנים מקורר כדי לצמצם את זרימת הדם והנפחיות – ניתן להניח בעדינות על עיניה העצומות של המנותחת שקית ג'ל צוננת או חבילת קרח עטופה בבגדים כדי להרגיע את הכאב ולהקל על הנפיחות, במיוחד במשך 24 השעות הראשונות שלאחר הניתוח.

אפשר להשתמש במכשיר אדים -לאחר ניתוח האף עלול להתגלות קושי בנשימה דרך האף בגלל הקב לאף שממקם המנתח בחלל האף למשך חמישה ימים עד שבוע. חוסר היכולת לנשום מהאף והנשימה מהפה גורמת לחלק מהמנותחות או המנותחים לחוות יובש בפה ואף שיעול. מכשיר אדים ההופך את האוויר ללח יותר יכול לסייע במניעת יובש זה. כמובן חשוב לזכור שהתרופה הטובה ביותר בטבע היא מנוחה ולכן יש להימנע מפעילות גופנית לתקופה משמעותית ועל פי הוראות הרופא – היו סבלניים עם גופכם וגם אם נראה לכם שחזרתם לשגרה, תנו לו את הזמן שלו. יש להימנע מכל הרמה מאומצת או פעילות גופנית נמרצת כשלושה עד ארבעה שבועות לאחר הניתוח, מכיוון שאלה עלולים לגרום לדימום.
לקריאה נוספת – https://ronazaria.co.il/service/nose-surgery

אמאל'ה, התקף חרדה

מוצאת את עצמי שוכבת על הספה חסרת נשימה והמחשבות רצות לכיוון של אמאל'ה, קורונה. מה יקרה עכשיו, ולאן ייקחו אותי, ומה יהיה עם הבנות ובעלי. לא שולטת!! לא במחשבות ולא בנשימה. מזל שבעלי, המבוגר האחראי, היה בבית והצליח להרגיע אותי. הנשימות חזרו לתקנן וקמתי מהספה כאילו לא היה כלום.  

אמאל'ה, התקף חרדה

כמה כאלה אנחנו חווים? כולנו או לפחות רובנו? פתאום תחושה של איבוד שליטה. הכול נסגר עליי ותחושת מחנק משתלטת. פחד אלוהים. לא מצליחה לדבר לעצמי. שום היגיון לא חודר. כל כולי בתוך מערבולת של חושך מוחלט. היום בתקופה כל כך לא ברורה, מטלטלת את כל האנושות, משמיטה את הקרקע היציבה מתחתינו, בהחלט מולידה חרדה אחרת עבורי. חרדה שלא חולפת לה פתאום אלא נשארת איתי צמוד צמוד. 

אי ודאות אוכלת אותי מבפנים. מה עושים? לאן הולכים מכאן? איבדנו שליטה בכול! לאיזה עולם הילדים שלנו יגדלו לתוכו? מה אנחנו בכלל רוצים עבורם? מה הווירוס הזה רוצה מאיתנו? למה הוא לא מסוגל פשוט לשחרר כבר?! ואנחנו כאן מנסים בכל כוחנו לחזור למוכר, למה שהשארנו מאחור. מה זה הדבר הזה שהשארנו מאחור? אלה החיים הטובים שייחלנו להם כל כך? מלא שאלות צצות לפתע, מפלחות את המחשבה, מטרידות, מנדנדות, לא נותנות מנוח ותשובות עדיין אין. אבל מה שכן, יש דבר אחד ברור עבורי לגמרי – הישן לא יחזור יותר. האנושות מיצתה אותו.  ניצלה כל דבר אפשרי כולל המשאבים של הכדור הגלובלי שלנו. 

אם אצליח לשים בצד לרגע את כל החרדות והחששות הללו אולי אמצא שהשינוי שהאנושות עוברת כעת, שכל כך מפחידה אותנו) מובילה אותנו למקום הרבה יותר טוב, שליו, של המון קבלה ונתינה ואולי עם כל הטוב שיחכה לנו נגלה שהתקפי החרדה שחווינו פעם, וכל הכדורים שלקחנו נגד, לא באמת נחוצים יותר. 

למה אנחנו מרגישים רע? הפתרון לפי חכמת הקבלה

דיכאון הוא מצב רפואי המתאפיין בתקופות ממושכות של מצב רוח ירוד, הערכה עצמית נמוכה, עצב ויאוש. לדכאון מגוון רחב של גורמים ביולוגיים, גנטיים, נפשיים וחברתיים אבל האם קיימת סיבה רוחנית? 

עצב
עצב

כל אדם הוא רצון להנות מהחיים. את החיות שלנו אנחנו מקבלים ממילויים שונים ברמות ואופנים שונים כמו – מזון, מין, כסף, ידע וקשרים רגשיים. באופן כללי, ככל שאדם יותר מפותח קשה לו יותר לקבל מילוי מכיוון שהרעב בתוכו למילוי משמעותי ואיכותי הולך וגדל אבל במקביל גדל בתוכו גם האגו. החלק בנו שלא רוצה להתקרב ולהתחבר לאחרים ולכן אנחנו נמצאים במקום בלתי אפשרי שבו מצד אחד אנחנו משתוקקים עמוקות למשמעות וקשר אבל לא מסוגלים להתקרב לאנשים אחרים, להחזיק מערכות יחסים אפילו להסתדר ברמה הכי פשוטה בין בני זוג ומשפחות. הצורך באנשים אחרים, בהתקשרויות רגשיות עמוקות הוא צורך חיוני עבורנו לחיים בריאים ומאושרים. את החוסר הזה אנחנו מנסים למלא בסיפוקים אחרים רגעיים המשאירים בתוכנו בור אפילו יותר שחור והדיכאון הוא התגובה לריקנות הפנימית.

אנחנו לא יכולים לחיות בלי אנשים אחרים. בתוכנו יש רצונות וחללים היכולים להתמלא רק דרך קשרים אנושיים משמעותיים. הקורונה שפרצה אל חיינו מחזקת עוד יותר את התחושה. מצד אחד אנחנו מחוייבים לשמור על מרחק ומצד שני הכמיהה לקשר רק גוברת ומעל לכל ישנה התחלה של הבנה שהריחוק והבידוד היה קיים בחיינו עוד קודם. אולי יכולנו לגעת אחד בשני אבל אנחנו רחוקים מלהיות בקרבה לבבית, גם בלי הקורונה. 

אנחנו מסתכלים סביב וממש רואים את כל מערכות החיים מתמוטטות ועם יד על הלב, יש למה לצפות? אם רע לי היום, אבל אני יודע שמחר יחכה לי משהו טוב, זה משלים ונותן את היכולת להתמודד ולהתגבר. ההנאה והשמחה שהצלחתי למצוא היום יחד עם הציפייה והתקווה לאור ותענוג של מחר – שניהם יחד הם שבונים בנו את הרגשת החיים. 

המאבק בדיכאון הוא המאבק של האדם עם הריקנות של עצמו, אבל הריקנות היא זו שמקדמת אותו ופותחת לו פתח לחיים מלאים בחיוניות ובאושר. הקורונה היא הזדמנות, גם הדיכאון שלך.  הריקנות שיש לנו בלב אומרת בעצם שאנחנו אנשים מיוחדים ומפותחים בליבך התפתחה קריאה למילוי גבוה.  אתה חלק מהעולם שכבר מרגיש צורך בשינוי ההתנהלות האנושית. לא עוד יחסי שליטה וניצול בין בני האדם, אלא שינוי לחיים מלאים ביחסים כנים וקרובים עם אנשים. הדיכאון הוא קריאה מהנשמה שלך להתחבר למקור גבוה יותר של אושר. האנושות כולה תעבור כעת תהליך שבסופו החברה האנושית תהיה מקור לחום, תמיכה ובטחון לכל בני האדם. 

כבר לא יכולה לעצום עיניים

אוטמת אוזניים, לא רוצה לשמוע! אני לא כמוהם, לא כמו אותם יהודים שהרכינו את ראשם, שהאמינו לבדיות של מקלחות, שעלו לרכבות, שהלכו למשרפות. אני הישראלית החדשה, ילדה צברית שחיה במדינה היהודים עם צבא יהודי חזק, עם ראש ממשלה שדואג לעם, עם מוסדות שיקבלוה באהבה בגלל ישראליותה.
ברוב המשפחות שמסביב הורים ניצולי שואה, הורים שנושאים את צלקות השואה, לרבים מהם מספר על היד שמזכיר להם הערב והשכם על נוראות השואה. חלקם מגדלים את ילדיהם בפינוק מוגזם, לא להחסיר מהם מה שלהם חסר כל כך. אחרים מגדלים אותם בפחד ובדאגה, שקושרים אותם לסינר מפחד שמא ואולי… אחרים מלעיטים במזון שיהיו חזקים לעת צרה, אחרים מגדלים בקשיחות להכינם לאם וכשהרע יפקוד אותם. ואנחנו הילדים מנסים לנתק את הקשר ליהודי של אירופה מהשואה, מנסים לבנות פה חברה של ישראלים צברים מתוקים בפנים וקוצניים בחוץ.
היו הורים ששתקו את השואה, היו שרצו לספר אותה כדי שלעולם לא נשכח ולא נסלח. היו שבכו בלילה בחסות החשכה והילדים שמעו ושתקו כאילו כלום לא היה. היו שהתעטפו בעצב ודפדוף יומיומי בתמונות יקיריהם שנספו בשואה, היו שנטרפה עליהם דעתם. אנחנו הילדים היינו מן דור של מעבר בין השמדת עם לתקומה מחדש מתוך האפר והעפר.
אבי לספר רצה, אני לא הייתי מוכנה להקשיב לדבריו, אטמתי את אוזני. מה חשבתי לעצמי? שאם אעצום עיניים, אם אאטום אוזניים, אם אסיט זאת ממחשבתי זה ימחק? זה לא היה? מחשבה ילדותית של חלק מדורי דאז ( כשהתבגרתי קראתי מחקרים על על הדור השני ועל נקיטת תגובה, התברר לי שלא מעט מבני הדור השני לשואה אטמו אוזניהם למה שהיה).
עם זמן והבנתי שאני כבר לא יכולה להיות אותה בת יענה הטומנת ראשה בחול ולא רואה את מה שמעבר לאפה. לא יכולה יותר לאטום את האוזניים, לא יכולה עוד לעצום את העיניים, זה בכל מקום: בבית הכנסת בפנסילבניה, בקמניץ שבגרמניה, בכרזות אנטישמיות באוניברסיטת קליפורניה, בכל מדינה ומדינה ברחבי העולם, בכל הרשתות החברתיות זה נמצא. שוב נשמעות קריאות: "חזירים יהודים", "יהודים החוצה", "להשלים את מה שהיטלר לא גמר". ומתוך כל מה שאני רואה אני מבינה שגם פה בארצנו אנחנו לא מוגנים משואה חדשה. לאנטישמיות שורש עמוק שיש ללמדו ועלינו היהודים מוטל למלא את תפקידנו כדי למגר גם את השואה.
אתרים נוספים על אנטישמיות:
http://www.daat.ac.il/daat/history/antishemiyut.htm
http://vamsinternational.org/
http://archive.jewishagency.org/he/antisemitism/content/25741

להבין את משמעות החיים

להבין את משמעות החיים

כל כך הרבה שאלות על מהות החיים, משמעותם, מטרתם, כפרט וככלל, בחיים האלה או אחרי המוות, אין סוף תהיות והרהורים. כמובן לא כולנו שואלים שאלות קיומיות אבל מי שכן, שאלות אלו לא מניחות לו עד שמוצא. בפילוסופיה מסבירים בשני ענפים עיקריים, הראשון הוא שיש כח עליון שמנהל הכל ומעבר לקיום הפיזי הוא גם נתן לנו מערכת של רגשות ומוסר שבעזרתם אנו מתפתחים. הענף השני מדבר על כך שלחיים אין שום משמעות מעבר לקיום הפיזי שלו. בתיאולוגיה משמעות החיים מוסברת בשלושת הדתות העיקריות: יהדות, נצרות ואיסלם. כמובן שבכל דת הפירוש וההשקפה שונה אבל כולן מאמינות שישנו אל אחד כל יכול שמורה על כל מאמיניו לקיים בחייהם מגוון של פעולות התנהגותיות מסוימות שנקראות מצוות ובכך האדם יקיים את משמעות חייו. קיום המצוות מספקת לאדם אושר, הרגשת שייכות, משמעות והגשמת ייעוד בחיים.
הדתות מעודדות ומבטיחות תגמולים אישיים למי שממלא אחר המצוות לאחר המוות, דבר שמאד מפתה רבים. לחיות חיי נצח בגן עדן על התנהגות טובה וגיהנום על התנהגות לא רצויה. ישנן דתות שהדגש על גלגולי נשמות ועל התנהגות רעה למשל תוריד מדרגת אדם לדרגת חי. פילוסופים רבים הגו גם הם על משמעות החיים, אפלטון אמר שמהות החיים היא ללמוד ולדעת, אריסטו שאף אל הטוב העונג והאושר, הרמב"ם טען שתכלית האדם היא השגת האל כפי יכולת האדם לדעת אותו, הרמח"ל טען שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו.
ישנן פילוסופיות אחרות שטוענות שלאדם אין סיבת קיום מסוימת בטרם שנולד לעומת החי והצומח שסיבת קיומם כן נקבעה מראש לפני שהגיעו לעולם ובכך האדם אחראי על חייו וזה בידיו לקבוע ולעצב את תוכן חייו ומשמעותם. ישנן דעות נוספות כמו שמשמעות החיים היא לכבוש ולשלוט על האחרים, להביא ילדים לעולם להצליח ולהתפרסם. ישנם כאלה שחושבים שמשמעות החיים היא לעזור לאחר וממש להקדיש את חייהם בנתינה ותרומה לאנושות כולה.
בפסיכולוגיה אלפרד אדלר טען שהאדם נולד עם תחושת נחיתות וכל חייו מחפש להשיג עליונות והגשמה עצמית. ויקטור פראנקל טען שהשאיפה של האדם לחפש משמעות והבנה לעולם שבו הוא חי נותנת לו את הכוח להמשיך לחיות למרות כל הסבל והצרות שחווה. מחקרים מראים שאנשים שניסו להתאבד סיפרו שאיבדו או לא מצאו משמעות לחייהם, לכן שאלות על משמעות החיים, הטעם בחיים ומטרתם תמיד עניינו את האדם.

סודות הלב

אנחנו על המפה. הייתי תינוקת כשהקריאה הזו נחרתה בקולקטיב הישראלי אבל הרגש מאחוריה מובן לי לחלוטין, גם היום. אנחנו בישראל כל כך חפצים במילה טובה, בהערכה של אומות העולם. אפילו איזה עצם קטנה..איזה דוז-פואה…כמו  אישה מוכה. כמו קורבן שכל כך סבל  שהוא כבר מאמין שהוא מאוס ועלוב ומתחנן שיאשרו לו שהוא טוב. שהוא אהוב. שהוא ראוי לנשום. הנטייה ממש חקוקה בנו אבל אולי הרצון מצביע על משהו עמוק יותר? 

פרחי הלב

הרי גם השנאה כלפינו, האנטישמיות, היא רגש ללא שום הגיון מעל לזמן ומקום. לא משנה מה מצבנו העמים שחיינו בתוכם מצאו כל פעם תירוץ לכעס ולסלידה שלהם כלפינו. סיבות דתיות , עוני, עושר, קורבנות או מנצחים , הסיבות במהלך ההיסטוריה משתנות אבל השינאה לעולם נשארת. למה הם שונאים אותנו? ולמה לנו אכפת כל כך? האם הרגשות האלו קשורים? האם מדובר בשריטה פסיכולוגית נטו או אולי תופעה שיש לה שורש אמיתי?

יהודים וישראלים נמצאים בכל מקום בעולם, בכל משימות הסיוע, במחקר ופיתוח, בסטארט אפים ובטקסי פרסים נחשבים. גם האנשים הפשוטים, פשוט אכפת לנו. יש לנו דעות על כל מה שקורה בעולם ואינסוף פתרונות. כולנו פה הרי ראשי ממשלה מטעם עצמנו. בלב היהודי/ישראלי יש תחושה שהעולם איכשהו עלינו. שאנחנו באמת רוצים לעזור. אבל איך? לא משנה כמה אנחנו מנסים ועוזרים העולם לא מתרצה ושונא אותנו עוד יותר. מצב הזוי.

חכמת הקבלה מסבירה שהסיבה היא רוחנית. בכל אדם בעולם יש הרגשה טבעית!  של כעס וזעם כלפי יהודים. ואילו ביהודים גם אם זה עמוק בפנים יש רצון לעזור ולעשות טוב לאנשים. על פי חכמת הקבלה, שניהם צודקים! 

היהודים הם מעבירי השפע לעולם . במערכת הטבע הגדולה שבה כולנו חיים, אנחנו היהודים, כאשר אנחנו מחוברים מעל לכל ההבדלים, מהווים צינור לאור. לכח החיבור החיובי שבטבע. הכח הזה הוא היחיד שמסוגל לאזן את האגו האנושי ולהביא לרגיעה ולאושר. בעבר מילאנו את התפקיד בהצלחה אבל כאשר נפלנו מאהבת חינם, מאהבת הזולת, הפסקנו לעשות זאת ולכן עדיין קיימים ייסורים בעולם. בימינו, האגו האנושי הגיע לכזה מצב שהוא כבר הורס את עצמו. כל מערכות חיינו מתמוטטות ואת כל הטבע הוצאנו מאיזון – http://dotelaviv.co.il/

באומות העולם יש דרישה לא מודעת מוחלטת. השנאה אלינו היא ההודאה בכוחנו. היא הקריאה שלהם לעזרה.

בתוכינו ממילא יש היענות טבעית אליהם בחזרה אבל עד ימינו התשובה היתה חבויה. אנשים, יש לנו את הדרך, את השיטה. חכמת הקבלה – חכמת החיבור. האנטישמיות תגבר עד שנתחיל מחדש להתחבר ולעזור לכל העולם ואז נזכה להתקבל באהבה ובהערכה אמיתית ועמוקה לחיק משפחת העמים הגדולה. 

נמלה עם גו'ק בראש

"תיראי, תיראי" קוראת לי נכדתי הקטנה מוקדם בבוקר, נמלים, פה, פה, קרוב, בואי מהר, את יכולה לקחת איתך את הקפה שלך, רק בואי כבר סבתא.

אני ממהרת אחריה, פוסעת מספר צעדים, "כאן למטה על האדמה". אנחנו מסתכלות ביחד ורואות שורה ארוכה של נמלים, ישרה כמו סרגל, כל נמלה סוחבת על גבה משקל כבד שמכסה את גופה, עלים יבשים, חיטה ושעורה שזוהרות בשמש; "תראי איך הן הולכות בביטחון כזה, ביחד, אחת אחרי הראשונה, בונות בית עגול לחורף, בלי איש מקצוע שמתכנן להן ואומר להן היכן תהיה הדלת, החלון, ואיפה לשים את התנור כשקר בחורף,  איך הן לא מתעייפות?" שואלת נכדתי. 

"איך הנמלים לא מתעייפות?"

אחר כך, לי, שלא הלכה לגן באותו יום, אומרת לי; "סבתא בואי נצחק, אני רוצה סיפור מצחיק כמו שסיפרת לי אתמול". כבר סיפרתי לך את כל הסיפורים , ואני לא יודעת ככה סתם לצחוק, אז טוב, בכל זאת אספר לך, אמרתי לאחר זמן, אספר לך על נמלה שנכנס לה גו'ק בראש.

בבוקר סתמי אחד נכנס לה פתאום גו'ק בראש והיא אמרה לעצמה "מה כל היום עבודה??? אני רוצה לצאת לעולם הגדול, לראות את הים וההרים, את האנשים, כיצד הם ביחד חיים", היא הרימה את הראש גבוה ודבר לא ראתה . "אצא לי לנדוד ואראה עולם", אמרה,

"יוצאת אני לדרך חופשיה מכל משא", אמרה, והחלה ללכת לחפש. בתחנתה הראשונה היא פגשה אורווה עם סוסים שהיו סגורים ונעולים בשער. מסביב לסוס הראשון שראתה היו מספר אנשים שהרימו לסוס את רגליו ודפקו לו עליהן מסמרים מברזל.

הנמלה השתוממה מאוד וגם קצת נבהלה, הסתכלה על רגליה היחפות ושאלה "מה הן אלה?" אלה הן פרסות, ענה לה הסוס כשנשארו לבד. "ולא מכאיבים לך כל המסמרים והדפיקות?"

"האמת", ענה הסוס, "הפרסות קצת לוחצות, אך בלעדיהן אינני יכול לצאת לעבוד, ואני בכלל צריך להיות סוס מרוצים",

"מה זה סוס מרוצים?", שאלה הנמלה, "אולי אתפס אני על גבך ונצא יחד לטיול בעולם?"

"נמלה יקרה שלי", ענה הסוס, "היום אני עסוק מאוד, אני צריך להתאמן לתחרות ארצית, זאת אחרי יום עבודה בו אני חורש את האדמה, ועלי גם להסיע אנשים שרוכבים עלי למרחקים ארוכים, בתחרות הארצית", הוסיף הסוס,  "אני צריך לרוץ הכי מהר כדי להשיג את כל הסוסים האחרים, הפרסות עדיין לוחצות, אך אחרת לא אוכל לעשות, אני חייב לנצח, אם אפסיד ימכרו אותי ואני לא יודע לאן ולכן אני קצת חשדן וקצת פחדן …".

"את רואה את כל הגדרות הגבוהות האלה? אם אפול ואשבור רגל כבר לא אהיה סוס מרוץ ולאיש כבר לא אהיה נחוץ".

"מממ", אמרה הנמלה, שעמדה למרגלותיו של הסוס. לפתע נפלה עליה טיפת מים גדולה שכמעט והטביעה אותה. "מה זה, גשם בקיץ?' שאלה. לא, זה לא היה גשם, זאת הייתה דמעתו של הסוס שנשרה מעיניו, שהיה עצוב ונזכר איך פעם, לפני שנים, היה סוס חופשי עם משפחה ועדר סוסים, קבוצה עליזה ומחוברת שמצאה את מזונה בשפע, חיטה שעורה, שיבולת שועל ומי מעיין זכים וטהורים.

עכשיו יצא הסוס אבל וחפוי ראש מהאורווה והתחיל מתאמן, שמאל ימין, שמאל ימין, אמרו לו האנשים "קפוץ יותר גבוה".  … הנמלה הסתכלה שוב ואמרה לעצמה "זה בהחלט לא מוצא חן בעיני .. . אמשיך הלאה לדרכי, לעיר הגדולה אחצה פה את הכביש… אוי, מה אני רואה, המון אנשים שמסתובבים ללא שום כיוון ופשר, לפעמים הם גם דוחפים אחד את השני… לאן הם ממהרים? ומה הם הדברים המוזרים שמחוברים להם לאוזניים שלהם? מה ככה ברא אותם האלוהים?

הם כל כך משונים, מפוזרים, יש גם כאלה שעוברים באדום, לא שמים לב לכלום… ממש לא נעים. עייפתי, אני חושבת שאני צריכה כבר הביתה לחזור, אני עייפה יותר מיום עבודה שלם של עבודה עם חברותי הנמלים שסוחבות ובונות ללא הפסק את ביתנו, אבל כשאנו עובדות ביחד ועוזרות אחת לשנייה, לעולם אנו לא מתעייפות, בכל אופן לא ככה…", גנחה הנמלה ודמעה ירדה מעיינה.

"טוב, קודם כל אני קצת נחה," בדיוק מצאה גרם מדרגות, ישבה לנוח, עצובה, כדי לאגור כוח, פתאום, מלמעלה, שמעה מנגינה מופלאה… "מהיכן הקולות האלה?" שאלה את עצמה, "קולות של מלאכים באמצע היום???"

היא טיפסה בקושי בגרם המדרגות ואז לפתע ראתה ילדים שיושבים במעגל ושרים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

אחרי השירה הקסומה סיפרה להם הגננת את הסיפור על "נמלה עם ג'וק בראש". הנמלה שלנו מחאה כפיים ואמרה שוב לעצמה "עכשיו אוכל לחזור הביתה בשמחה".

היא רצה כל הדרך הביתה (כמו שנמלים יודעות לרוץ), חיבקה את אימא שלה ואמרה "אימא כמה טוב לחזור הביתה, הייתי בעולם הגדול וראיתי הכל והבנתי שאין מקום חם ונעים כמו הבית שלנו" there is no place like home הוסיפה.

סברי מרנן – קומדיה ישראלית

הסדרה הפופולרית סברי מרנן כבר מלווה אותנו משנת 2011 ומסתבר שהמיקס הזה של משפחות מעורבות ספרדים ואשכנזים מהווה גורם שמביא קהל יעד לא קטן שהרי אותם הסטיגמות העדתיות לא מצליחות לעזוב אותנו וזה עולה כול פעם מחדש , גם ברור שהרבה מאוד זוגות מעורבים ספרד ואשכנז שהמצב הזה שכיח מאוד בקרב האוכלוסייה מן הסתם הם בהחלט קהל יעד לסדרה זו .

הסדרה מבליטה בצורה הומוריסטית את הפערים וצורת ההתנהגות השונה בין ההורים בני עדות אשכנז שגדלו לצערנו למציאות כזו שבאופן אוטומטי מפלים את הספרדים אני מדבר כמובן על השנים הראשונות מאז קום המדינה ואולי קצת יותר מזה לבין ההורים לבני עדות ספרד שבאמת חוו את האפליה שגרמה לכך שבמשך עשרות שנים ממש לא מצליחים להשתחרר מהטראומה , בסך הכול אפשר להבין את הרגישות הרבה של הספרדים לאפליה למרות שבימינו ניתן לומר בוודאות שזה שייך לנחלת העבר.

https://www.youtube.com/watch?v=u0HrnXwn4nQ
פרק מהסדרה סברי מרנן

פורמט הסדרה די קבוע כאשר מראים לנו את אחת מהמשפחות ברכב שכמובן הם בדרך להורים של אחד מהם לסעודת שישי , פתיח זה הוא קבוע שרק מה ששונה מפרק אחד למשנהו זו העלילה שסביבה הולך להיות כול הערב , מיד אחר כך יש את אותו תהליך כניסה לבית של כול אחת מהמשפחות וכמובן מלווה בהרגלים של כול אחד מהילדים ( הבוגרים ) כאשר האחד נכנס למטבח ולא מוצא את מה שהוא אוהב ואז האימא נכנסת לתמונה ופה כבר מתפתחת העלילה שסביבה רץ כול הפרק ובסופו של דבר מגיעים לאותה ארוחת ערב שכוללת את הקידוש המיוחל.

גם בסופו של כל פרק יש את אותה סצנה שהמשפחה הצעירה חוזרת לביתה תוך החלפת רשמים וסיכום הציפיות מהמפגש , למעשה הפורמט הזה מזה תקופה לא משתנה מה שלא מצליח להרים את הסדרה מעל אותה בינוניות שכבר הורגלנו אליה וחבל מפני שפוטנציאל קיים ואפשר היה קצת להזרים יותר אקשן וחידושים שללא ספק היו גורמים להעלאת אחוזי הצפייה.

ספר לאי בודד

איזה ספר הייתם לוקחים אתכם לאי בודד? שאלה שתמיד חוזרת על עצמה… 

כשחושבים על זה, בהתחלה זה נשמע כמו .. או.. סוף סוף יש לי זמן לקרוא ספרים. אבל תכלס הספרים שאני רוצה לקרוא ולא מגיעה אליהם, קשורים ביחסים בין אנשים. ואם לא יהיו איתי אנשים באי הבודד, איך אתרגל את מה שאקרא בספרים… ☺
הייתי לוקחת איתי ספר על זוגיות, או את הספר "הורים משוחררים – ילדים משוחררים", או עוד כאלו..

לנסוע להתבודד במדבר

בטח גם הייתי לוקחת איתי מחברת ועט ואז גם כותבת הרבה… כי בתוך השקט והלבד, יש גם הזדמנות להיכנס פנימה לתוכי, להרגיש יותר, לבטא את עצמי, להוציא החוצה דברים שישנם שם ולא מגיעים אליהם ביום יום עם החיים העמוסים לעייפה שלנו..

פעם הייתי הרבה נוסעת למקום שנקרא "סוכה במדבר". פעם פעם זה היה, כשעוד הייתי רווקה וללא ילדים… כל פעם שהייתי צריכה קצת שקט בחיים, לפני החלטה חשובה או סתם להשקיט את המערכות, הייתי נוסעת לשם. לבד! מקום פלאי באמצע המדבר שאין בו כלום! שום ציוויליזציה, שום קליטה, שם שלטי חוצות של פרסומות.

יש סוכות, כל אחת שונה מהשנייה, רחוקות אחת מין השנייה, לאוהל המרכזי קוראים לך לארוחות בגונג חזק על איזשהו פח או משהו כזה. ואז הולכים בתוך הוואדי איזשהו מרחק, תלוי כמה הסוכה מרוחקת מהסוכה המרכזית, טיול…. עד שמגיעים. ואז מקבלים את פניך כלבי וחתולי המקום, ניגוני המוביילים ברוח… ושאר האורחים שעד כה לא פגשת אותם בכלל, והצוות של המקום שמבשל ומכין אוכל פשוט וטעים! עם חלב מהעז של המקום , יין שהם מכינים ועוד מטעמים שכבר לא זוכרת ממש.

בכניסה לכל סוכה יש כד חימר גדול, עם מים שנשארים כל הזמן קרים. ואיך הם מגיעים לשם? על חמור שלוקח בעל המקום , סוכה סוכה וממלא את הכד של כל סוכה. את המים מוזגים מהכד עם מצקת.  החשמל בסוכות הוא מקרני השמש בלבד. 

לפעמים הייתי עושה הליכה בבוקר לראות את הזריחה, או עושה הליכה למכתש רמון. הולכת יחפה כדי להרגיש את האדמה עוד יותר.

אז בקיצור, שם זה קצת כמו אי בודד, רק עם עוד כמה אנשים.. לא הרבה .. ☺ אחלה מקום להתבודד, לקחת ספר טוב, ולהקשיב לטבע וללב. וגם לאנשים שפוגשים, אם רוצים.

ספר: 1984 מאת אורוול

ושוב כמו בכל התקופה האחרונה מיד אחרי חיפוש בגוגל מתחילים להפציץ אותי בהצעות לרכישת המוצר דרך חברות אלה ואחרות. הפעם חיפשתי חומר הדברה לנמלת האש והופצצתי באין ספור חומרים, מדבירים, חברות. תמיד כשזה קורה אני נזרקת לספרו של אורוול 1984. 

בזמנו כשהספר נכתב זה היה ברמת מדע בדיוני, זכור לי שכשקראתיו הייתי במצוקה ממש, לא הבנתי איך אפשר לחיות כשכל הזמן אתה נתון לעין שעוקבת אחריך, רואה כל תנועה שלך. שבעזרת שפה שהשלטון יוצר מגבילים את יכולת החשיבה של האזרחים. שהדיבור הופך לאוטומטי ולא דרך חשיבה, שאינך יכול להביע דעה ביקורתית כי אז תילקח למיניסטריון האמת, שאתה נאלץ לחיות בשקר אפילו בביתך עצמך. שכל מערכות הגוף שלך מנוטרות וכל עליה או ירידה מהנורמה הופכת אותך לחשוד ע"י השלטון. זכור לי במיוחד התיאור איך הגיבורים מחפשים נקודה כלשהי , "אזור מת" בביתם עצמם שהעין של האח הגדול לא קולטת אותם כדי להביע משהו שהוא נוגד את כללי השלטון. 

הודיתי על טוב חיינו, על היותנו עם חופשי בארצנו, אדונים לעצמנו. חיים על פי ערכים של חופש הדעה, ההמצאות, התעסוקה, השפה, המחשבה. שהשלטון הוא שלטון דמוקרטי שאינו עוקב ומצר את האזרחים. היה ברור לי אז שכך נמשיך לחיות לעד, היה ברור לי שאין סיכוי שהתרחיש שבספר יכול להתקיים.

ועכשיו אני מבינה כמה תמימה הייתי. כל תנועה שלי נראית ע"י מישהו שמיד מנצל זאת לטובתו, האח הגדול הפך לתכנית  ריאליטי, כאילו מישהו יוצר במוח שלנו חשיבה חיובית למושג הנורא הזה "האח הגדול". תכנית טלוויזיה שמחנכת את האנשים למציצנות, עוד מושג שנותנים לו פן חיובי, תכנית מחנכת לתככנות, לדו פרצופיות במערכות יחסים, להערצה של מי שמצליח להוליך שולל את האחר.

בתקופה האחרונה איכון הטלפונים שלנו הפך אותנו להיות נעקבים ע"י –  אלוהים יודע מי! הארץ מרושתת במצלמות לאבטחת שלומנו, עוד הבנייה מחשבתית לכיוון האח הגדול שעוקב אחרינו. הספר של אורוול כבר לא מדע בדיוני הוא מתממש לנגד עינינו ואני חרדה ממה שצפוי עוד להתממש.