עם יד על הלב, כמה פעמים אנחנו מתבוננים על האחר, חברים של ילדינו למשל, והביקורת לא מפסיקה , לטוב ולרע , איך הוא מנומס, למה הילד שלי לא כזה, חכם, יפה, רזה, ולהפך, איזה טיפש, כמה חסר אחראיות, איפה הנימוסים שלו, מה הוריו לא מחנכים טוב? כל הזמן ביקורת, והשוואה אינסופית בין הילדים שלי הפרטיים לאחרים. 

כמה מחשבות השקעתי על השוואה ביני לבין האחר, וכן, משקיעה גם היום!  למה הוא ככה ואני ככה, למה הוא יותר מוצלח, ואני בסה"כ מורה? למה הייתי תלמידה שהייתי צריכה להשקיע בכדי להצליח ולחברה הכי טובה שלי הכול הגיעה בקלות? כמה שזה עצבן אותי, אני נזכרת. 

בתור ילדה תמיד שאלתי, אימא למה קרן אסרטיבית ויודעת להשיג את שלה מאד בקלות ולי יותר קשה? מדוע היא מוקפת בכל כך הרבה חברים ואני עם כמה בודדים? למה היא רזה ואני מלאה? כמה שהייתי רוצה להיות יותר דומה לה אבל לא יכולה!! אלו המחשבות שחזרו על עצמן כמו תלקיט שבור וכל כך תסכלו אותי. לא קבלתי את עצמי כפי שאני ולא עזר שום שכנועים, דיבורים והסברים. 

טבע האדם! כמו שמוסבר שוב ושוב באתר https://laitman.co.il/

יש לנו שליטה בכלל על זה? האם באמת יהיה לנו יותר טוב אם נהיה קצת יותר מזה וקצת פחות מזה, נחיה לפי מה שהחברה מכתיבה, נתלבש בבגדים הכי אופנתיים, חיינו בהחלט ישתנו לטובה. האם זה כך? 

הלא נולדנו עם תכונות מסוימות, תכונות אופי ותכונות פיזיות, האם באמת נוכל לשנות אותם? האם השינויים שאנו עוברים במהלך חיינו הם שינוי שורשי או רק קוסמטי?   

איך אוכל באמת להיות יותר אסרטיבית, חברותית ופתוחה אם למעשה נולדתי עם תכונות הפוכות לחלוטין מזה? 

האם לשנייה עצרתי לשאול למה אני נאבקת כל כך הרבה במי שאני? למה יש את הלחץ הזה שמופעל עליי להיות אדם מסוים בגלל שזה מה שהחברה מכתיבה? למה לא ניתן לקבל את הכול באהבה גדולה, בלי ביקורת או לחץ, להבין בצורה הכי טהורה ופשוטה שכל אחד מאתנו הוא אחד ויחיד במינו. ובשל כך אהוב במאת האחוזים. יופי פנימי, אצל האדם, האהבה לזולת, נשאר לתמיד ואינו בר חלוף. 

תמיד חשבתי שאני אדם טוב וחיובי. חונכתי שצריך להתחשב בזולת, וכך אני משתדלת לנהוג. לדבר בכבוד ובנימוס, לברך לשלום שכנים ומכרים, לשמור על חוקי המדינה, חוקי התנועה, לא לעקוף בתור בסופר. אם כולם היו כמוני הכל היה ממש טוב בעולמנו, הלא כן? כך הייתי סבורה במשך מרבית חיי. אך לאחרונה החלו מחשבות אחרות להתעורר בי. נכון, מאוד חשוב לי לתרום לחברה ולעזור לאנשים. משום כך בחרתי להיות עובדת סוציאלית. אבל האם זה באמת בגלל שאני אדם כל כך טוב? מי מרוויח מהעזרה שלי? כמובן שמטופליי יוצאים נשכרים משרותיי, אבל גם אני עצמי מקבלת סיפוק גדול מהעבודה שלי. הסיפור שסיפרתי לעצמי במשך כל כך הרבה שנים אינו מדויק. עלתה בי הבנה ברורה שבחרתי במקצוע הזה בראש ובראשונה כדי שאני ארגיש טוב עם עצמי. כי זה גורם לי להרגיש משמעותית, אולי זה טופח לי על השכם שמודים לי ומדברים עלי טובות, ואני גם נהנית מהאתגרים וההצלחות. ואם לא הייתי נהנית מעבודתי לא הייתי נשארת בה אפילו שנייה. לא הייתי עוזרת לאף אחד ללא הרווח העצום שגם אני עצמי מקבלת. ולא רק בעבודה שלי. למעשה כל מה שאני עושה, עבור עצמי אני עושה. אני תופסת את עצמי חושבת כל הזמן על טובתי האישית, ומאחורי כל פעולה בכל תחום מחיי עומד אינטרס כלשהו לגרום לי להרגיש טוב יותר. אני לא יכולה בשום אופן להתנתק מהמחשבות האוטומטיות לטובת עצמי. אפילו הייתי אומרת שזה המנוע שלי וזה הדבר היחיד שמעסיק אותי. האם זה אומר שבעצם אני לא אדם כזה טוב? שאני אגואיסטית? נצלנית? מניפולטיבית אפילו? כי אני מציגה את עצמי כמישהי שרוצה לעזור לאחרים, אבל בפועל חושבת רק איך לעזור לעצמי. אולי אני בכלל בנאדם רע? התשובה היא ככל הנראה לא, פשוט כי זה לא בשליטתי. אלה התכונות איתן נולדתי, לטוב ולרע. ולא רק אני. זהו טבע האדם. האגו האנושי הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. יש אנשים כמוני שבחרו לקחת את הצורך הטבעי לקבל הנאה ותענוג לכיוון חיובי ותורם לחברה, אבל גם הם מרוכזים בטובת עצמם, אם כי בצורה יותר עקיפה ופחות בולטת. בהתחלה התובנה הזאת מאוד הטרידה אותי, אבל יחד עם זאת אני שמחה שהמודעות שלי התעוררה ונפתחה לכיוונים חדשים, כי זה הפתח לשינוי. והוא מתחיל כאן – http://laitman.net/