איזה דיונים עולים בין ההורים בבתי הספר השונים של בנותיי. פשוט מתרחש מחזה לנגד העיניים. לכל אחד יש משהו לומר, כל אחד צדיק יותר גדול מהשני ובטח ובטח שקשה, עם אגו מפותח כמו שלנו, להישאר בשקט ולא להשתתף בדיון מסוג שכזה.
בלאגן באוויר, זוהי תחושתי לפחות. הורה אחד חושב שכולם צריכים להתחסן והשני משתיק אותו בכעס , "מי אתה שתגיד לי להתחסן? איפה חופש הבחירה? אנחנו חיים במדינה דמוקרטית או מה"? דיונים שלא נגמרים, כל אחד חושב שצודק יותר מהשני, כל אחד רוצה להשמיע את קולו .
החיסונים שהגיעו לארץ מעוררים הרבה שאלות. כנראה שיותר שאלות מאשר תשובות. כולנו במקום כזה או אחר חוששים מהלא נודע, אילו השלכות יהיו לחיסונים מסוג כזה בעוד כמה שנים קדימה? לאף אחד אין באמת תשובה כי אף אחד לא באמת יודע. החששות של כולנו מאד מוצדקים. כל אחד למעשה צודק, כי זוהי תפיסת עולמו. התקשרתי לקבוע מועד לחיסון אולי 3 פעמים ובכל פעם ביטלתי מחדש. החששות גברו. החוסר ודאות הלך וגדל. מה אני בעצם מחדירה לגופי? איך הגוף יגיב? מה ארגיש? המון פחדים התרוצצו להם. התקשרתי לרופאה להתייעץ איתה, תשובות חד משמעיות לא קיבלתי. בינתיים מסביבי עוד ועוד אנשים שקרובים אליי נדבקים בקורונה, אך מנגד הרבה מאד אנשים שאני מכירה הולכים להתחסן.
אז במה אני שונה? למה אני נותנת לפחד שלי לגיטימציה ומאפשרת לאחרים להיות "שפן הניסיונות" של החיסון? איפה הערבות שלי בכל העניין? אפילו כלפי הקרובים אלי ביותר ?
מדוע החיסון מפחיד כל כך וההדבקה קרונה שכולנו שותפים לה לא מעוררת פחד וחילוקי דעות שכאלה? אני חושבת שיש לנו הזדמנות נפלאה להתבונן קצת פנימה ולבחון את עצמנו קצת יותר לעומק. כולנו במובן זה או אחר עושים מה שטוב לנו, איפה שטוב לנו ולא ממש מתחשבים באחרים. אני לא יודעת מה יהיה מחר בבוקר ואין לי תשובות כמו שלאיש אין אך אני מבחינה כאן בהזדמנות נפלאה להפגין ערבות הדדית הלכה למעשה, להחליט שאם ככה נוהג הכלל אז גם אני חלק מהכלל, ללכת אחרי העדר במובן הטוב של המושג.
מוצאת את עצמי בבקשה, זעקה פנימית שיום יבוא ונצליח באמת, כל האנושות כולה להתעלות מעל למגדל בבל הזה שמבלבל אותנו בעיקר כשאנו נאלצים ליטול החלטות קולקטיביות הקשורות לטובת האנושות כולה.