אמאל'ה, התקף חרדה

מוצאת את עצמי שוכבת על הספה חסרת נשימה והמחשבות רצות לכיוון של אמאל'ה, קורונה. מה יקרה עכשיו, ולאן ייקחו אותי, ומה יהיה עם הבנות ובעלי. לא שולטת!! לא במחשבות ולא בנשימה. מזל שבעלי, המבוגר האחראי, היה בבית והצליח להרגיע אותי. הנשימות חזרו לתקנן וקמתי מהספה כאילו לא היה כלום.  

אמאל'ה, התקף חרדה

כמה כאלה אנחנו חווים? כולנו או לפחות רובנו? פתאום תחושה של איבוד שליטה. הכול נסגר עליי ותחושת מחנק משתלטת. פחד אלוהים. לא מצליחה לדבר לעצמי. שום היגיון לא חודר. כל כולי בתוך מערבולת של חושך מוחלט. היום בתקופה כל כך לא ברורה, מטלטלת את כל האנושות, משמיטה את הקרקע היציבה מתחתינו, בהחלט מולידה חרדה אחרת עבורי. חרדה שלא חולפת לה פתאום אלא נשארת איתי צמוד צמוד. 

אי ודאות אוכלת אותי מבפנים. מה עושים? לאן הולכים מכאן? איבדנו שליטה בכול! לאיזה עולם הילדים שלנו יגדלו לתוכו? מה אנחנו בכלל רוצים עבורם? מה הווירוס הזה רוצה מאיתנו? למה הוא לא מסוגל פשוט לשחרר כבר?! ואנחנו כאן מנסים בכל כוחנו לחזור למוכר, למה שהשארנו מאחור. מה זה הדבר הזה שהשארנו מאחור? אלה החיים הטובים שייחלנו להם כל כך? מלא שאלות צצות לפתע, מפלחות את המחשבה, מטרידות, מנדנדות, לא נותנות מנוח ותשובות עדיין אין. אבל מה שכן, יש דבר אחד ברור עבורי לגמרי – הישן לא יחזור יותר. האנושות מיצתה אותו.  ניצלה כל דבר אפשרי כולל המשאבים של הכדור הגלובלי שלנו. 

אם אצליח לשים בצד לרגע את כל החרדות והחששות הללו אולי אמצא שהשינוי שהאנושות עוברת כעת, שכל כך מפחידה אותנו) מובילה אותנו למקום הרבה יותר טוב, שליו, של המון קבלה ונתינה ואולי עם כל הטוב שיחכה לנו נגלה שהתקפי החרדה שחווינו פעם, וכל הכדורים שלקחנו נגד, לא באמת נחוצים יותר.