נמלה עם גו'ק בראש

  • by

"תיראי, תיראי" קוראת לי נכדתי הקטנה מוקדם בבוקר, נמלים, פה, פה, קרוב, בואי מהר, את יכולה לקחת איתך את הקפה שלך, רק בואי כבר סבתא.

אני ממהרת אחריה, פוסעת מספר צעדים, "כאן למטה על האדמה". אנחנו מסתכלות ביחד ורואות שורה ארוכה של נמלים, ישרה כמו סרגל, כל נמלה סוחבת על גבה משקל כבד שמכסה את גופה, עלים יבשים, חיטה ושעורה שזוהרות בשמש; "תראי איך הן הולכות בביטחון כזה, ביחד, אחת אחרי הראשונה, בונות בית עגול לחורף, בלי איש מקצוע שמתכנן להן ואומר להן היכן תהיה הדלת, החלון, ואיפה לשים את התנור כשקר בחורף,  איך הן לא מתעייפות?" שואלת נכדתי. 

"איך הנמלים לא מתעייפות?"

אחר כך, לי, שלא הלכה לגן באותו יום, אומרת לי; "סבתא בואי נצחק, אני רוצה סיפור מצחיק כמו שסיפרת לי אתמול". כבר סיפרתי לך את כל הסיפורים , ואני לא יודעת ככה סתם לצחוק, אז טוב, בכל זאת אספר לך, אמרתי לאחר זמן, אספר לך על נמלה שנכנס לה גו'ק בראש.

בבוקר סתמי אחד נכנס לה פתאום גו'ק בראש והיא אמרה לעצמה "מה כל היום עבודה??? אני רוצה לצאת לעולם הגדול, לראות את הים וההרים, את האנשים, כיצד הם ביחד חיים", היא הרימה את הראש גבוה ודבר לא ראתה . "אצא לי לנדוד ואראה עולם", אמרה,

"יוצאת אני לדרך חופשיה מכל משא", אמרה, והחלה ללכת לחפש. בתחנתה הראשונה היא פגשה אורווה עם סוסים שהיו סגורים ונעולים בשער. מסביב לסוס הראשון שראתה היו מספר אנשים שהרימו לסוס את רגליו ודפקו לו עליהן מסמרים מברזל.

הנמלה השתוממה מאוד וגם קצת נבהלה, הסתכלה על רגליה היחפות ושאלה "מה הן אלה?" אלה הן פרסות, ענה לה הסוס כשנשארו לבד. "ולא מכאיבים לך כל המסמרים והדפיקות?"

"האמת", ענה הסוס, "הפרסות קצת לוחצות, אך בלעדיהן אינני יכול לצאת לעבוד, ואני בכלל צריך להיות סוס מרוצים",

"מה זה סוס מרוצים?", שאלה הנמלה, "אולי אתפס אני על גבך ונצא יחד לטיול בעולם?"

"נמלה יקרה שלי", ענה הסוס, "היום אני עסוק מאוד, אני צריך להתאמן לתחרות ארצית, זאת אחרי יום עבודה בו אני חורש את האדמה, ועלי גם להסיע אנשים שרוכבים עלי למרחקים ארוכים, בתחרות הארצית", הוסיף הסוס,  "אני צריך לרוץ הכי מהר כדי להשיג את כל הסוסים האחרים, הפרסות עדיין לוחצות, אך אחרת לא אוכל לעשות, אני חייב לנצח, אם אפסיד ימכרו אותי ואני לא יודע לאן ולכן אני קצת חשדן וקצת פחדן …".

"את רואה את כל הגדרות הגבוהות האלה? אם אפול ואשבור רגל כבר לא אהיה סוס מרוץ ולאיש כבר לא אהיה נחוץ".

"מממ", אמרה הנמלה, שעמדה למרגלותיו של הסוס. לפתע נפלה עליה טיפת מים גדולה שכמעט והטביעה אותה. "מה זה, גשם בקיץ?' שאלה. לא, זה לא היה גשם, זאת הייתה דמעתו של הסוס שנשרה מעיניו, שהיה עצוב ונזכר איך פעם, לפני שנים, היה סוס חופשי עם משפחה ועדר סוסים, קבוצה עליזה ומחוברת שמצאה את מזונה בשפע, חיטה שעורה, שיבולת שועל ומי מעיין זכים וטהורים.

עכשיו יצא הסוס אבל וחפוי ראש מהאורווה והתחיל מתאמן, שמאל ימין, שמאל ימין, אמרו לו האנשים "קפוץ יותר גבוה".  … הנמלה הסתכלה שוב ואמרה לעצמה "זה בהחלט לא מוצא חן בעיני .. . אמשיך הלאה לדרכי, לעיר הגדולה אחצה פה את הכביש… אוי, מה אני רואה, המון אנשים שמסתובבים ללא שום כיוון ופשר, לפעמים הם גם דוחפים אחד את השני… לאן הם ממהרים? ומה הם הדברים המוזרים שמחוברים להם לאוזניים שלהם? מה ככה ברא אותם האלוהים?

הם כל כך משונים, מפוזרים, יש גם כאלה שעוברים באדום, לא שמים לב לכלום… ממש לא נעים. עייפתי, אני חושבת שאני צריכה כבר הביתה לחזור, אני עייפה יותר מיום עבודה שלם של עבודה עם חברותי הנמלים שסוחבות ובונות ללא הפסק את ביתנו, אבל כשאנו עובדות ביחד ועוזרות אחת לשנייה, לעולם אנו לא מתעייפות, בכל אופן לא ככה…", גנחה הנמלה ודמעה ירדה מעיינה.

"טוב, קודם כל אני קצת נחה," בדיוק מצאה גרם מדרגות, ישבה לנוח, עצובה, כדי לאגור כוח, פתאום, מלמעלה, שמעה מנגינה מופלאה… "מהיכן הקולות האלה?" שאלה את עצמה, "קולות של מלאכים באמצע היום???"

היא טיפסה בקושי בגרם המדרגות ואז לפתע ראתה ילדים שיושבים במעגל ושרים, "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד".

אחרי השירה הקסומה סיפרה להם הגננת את הסיפור על "נמלה עם ג'וק בראש". הנמלה שלנו מחאה כפיים ואמרה שוב לעצמה "עכשיו אוכל לחזור הביתה בשמחה".

היא רצה כל הדרך הביתה (כמו שנמלים יודעות לרוץ), חיבקה את אימא שלה ואמרה "אימא כמה טוב לחזור הביתה, הייתי בעולם הגדול וראיתי הכל והבנתי שאין מקום חם ונעים כמו הבית שלנו" there is no place like home הוסיפה.